עגלת הקניות שלך ריקה

הערך של הדרך…

לצאת ממצרים ברמה הפיזית, היה ברגע אחד. אבל להוציא את מצרים מתוך הלב של בני ישראל, מתוך התודעה – זה תהליך. לשם כך צריך זמן של הזדככות ותיקון על מנת שיהיו ראויים לקבל את התורה.

מאת: אודליה מימון, אוצרות פנימיים

"תוך כמה זמן נראה לך שהמצב ישתנה?", "אם נתחיל היום, שבוע הבא כבר נרגיש אחרת?", "נו, כמה זמן צריך לחכות? אנחנו כבר רוצים את השינוי!". כל כך הרבה פעמים אנו מוצאים את עצמנו חסרי סבלנות לתהליך. אנחנו רוצים שינוי עכשיו. לא מחר, לא בעוד חודש, וחס וחלילה לא בעוד שנה – עכשיו! או אולי בעצם כבר – אתמול.

■ ■ ■ 

כל יציאה ממשבר, מקושי, מהתמודדות כוללת בתוכה גם תהליך. גם דרך. מעטים המקרים שהאדם יוצא מ"גלות" לגאולה ברגע אחד. גם יציאת מצרים שאמנם הייתה מהירה עד מאוד,  הביאה מיד לאחריה המתנה ארוכה, עד לגאולה השלמה. עד לקבלת התורה, ולאחר מכן עד לכניסה לארץ.  

אנו עומדים בימי ספירת העומר. ימים שכל מטרתם הינה התהליך וההכנה לקראת קבלת התורה. אי אפשר לקבל את התורה ללא התהליך. ללא הדרך. ללא שלב ההמתנה והצמיחה. לצאת ממצרים ברמה הפיזית, היה ברגע אחד. אבל להוציא את מצרים מתוך הלב של בני ישראל, מתוך התודעה – זה תהליך. לשם כך צריך זמן של הזדככות ותיקון על מנת שיהיו ראויים לקבל את התורה.

 כך גם בחיים שלנו.

ההליכה, הדרך, היא חלק עיקרי ומשמעותי מהצמיחה והגדילה. אי אפשר לכבוש יעדים, לצמוח, להשיג מטרות – מבלי לצעוד בשביל. מבלי לטעות, לתהות, ליפול, לקום, לנסות שוב, לכאוב, לצחוק, להתגבר ולהתקדם. ימי הספירה ממחישים לנו שדברים דורשים זמן. נדרשת הבנה, עבודה פנימית, הפנמה, התבשלות, השתדלות, עד לקבלת השפע הגדול. 

.ליהנות מהנסיעה

עם זאת, לעיתים נדמה, כי כבר אין לנו סבלנות לחכות, אנו רוצים את השינוי הרגע. אנו רוצים להתחתן כבר מחר, רוצים שלום בית כבר אתמול, רוצים לקנות דירה כבר היום, ורוצים לסיים את התואר בתוך שבוע מקסימום. אין לנו סבלנות. עם כך, מה עושים כשכבר קשה לחכות, כשנדמה כשהדרך לא נגמרת?

כשהיינו ילדים ונסענו מידי פעם לטיולים עם ההורים, נהגנו לקטר לאורך הדרך ולומר שוב ושוב: "עוד כמה זמן מגיעים? הנסיעה הזו לא נגמרת. צפוף לי/ חם לי/ הוא מעצבן אותי/ נו אמא, עוד כמה זמן נגיע?". ואמא הייתה אומרת בנחת: "תסתכלו בחלון, תביטו על נוף, תיהנו מהנסיעה…".

כשהדרך מסמלת עבורנו "מכשול" שצריך לעבור אותו, היא עלולה להיות קשה, מתסכלת ובלתי נגמרת. אך כשאנו מנסים לשנות את נקודת המבט ומבינים שגם בדרך עצמה יש ערך ומשמעות, שגם מהדרך ניתן ליהנות וללמוד, אנו יכולים להרגיש אחרת. עם גישה זו ניתן להכניס חיות אל תוך הדרך. להכניס שמחה אל תוך התהליך.

האמונה וההבנה בחשיבות התהליך עוזרת לנו לשמוח בהווה. לשמוח כעת. ליהנות מהחסדים הרבים שבדרך. להרגיש ולראות את ההצלחות קטנות, את העליות האישיות שצלחנו, את הפרחים ואת הנוף. להכניס משמעות וערך לנסיעה עצמה.

אך ההתמקדות במטרה לבדה, עלולה להביא אותנו לייאוש. כשאיננו רואים טעם בתהליך אלא רק בתוצאה עצמה אנו עלולים למצוא את עצמנו שבורים ועצובים. הדרך נראית ארוכה, קשה ולעיתים גם בלתי נסבלת. ההתמקדות בציפיה לבדה, מסתירה בפנינו את הדברים הטובים שבתהליך. את הצעדים הקטנים או הגדולים שכבר השגנו. את הנוף, האהבה, השמחה, ההתרגשות ואת אנשים הטובים שבדרך.

אישה מיוחדת במינה, הנשואה שנים רבות ללא ילדים, אמרה לי פעם, שהיא בוחרת ליהנות מהחיים, כבר עכשיו: "אם כל הזמן אחכה לילדים בשביל להיות שמחה, אבזבז את חיי ההווה. אינני יודעת כמה זמן הדרך הזו תיקח, אינני יודעת מתי יגיע סוף התהליך, ואם בכלל, וממילא אני לא רוצה להגיע לגיל שמונים, להביט אחורה על חיי ולחשוב שבזבזתי אותם רק כי הייתי מרוכזת בציפייה. אני רוצה לחיות בשביל עכשיו, בשביל הרגע הזה. אני רוצה לשמוח ולחיות – בשביל עצמי, היום".

■ ■ ■ ​

 שהיינו ילדים ונסענו לטיולים עם ההורים, היינו נוהגים לשחק במשחקי חידות וחשיבה לאורך הדרך. כעבור כמה שעות כשאבא הכריז "הגענו", כולנו אמרנו פה אחד: "כל כך מהר? עוד לא סיימנו לשחק…".

אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מנחת קבוצות ומרצה.  "אוצרות פנימיים" – מודעות עצמית יהודית.

שתף לחברים

שתף